✽ יורם בק | סוף מערָב: שירים ואלגיות ✽
שלא כמאמר הפתגם, יורם בק הוא מי שברח כל חייו מן הכבוד אך הכבוד לא רדף אחריו. חייו של יורם בק הם חיים של יצירה שירית פורייה וחרוצה. חרוצה בעמלה לבטא חוכמת חיים ביפי מבע ובגילוי לב, וחרוצת קמטי השנים וההשתנות. ספרו האחרון עד כה, 'סוף מערב', מציע לנו מבטים ותובנות מערוב יומו של אדם, אם גם, בעזרת ה', רחוק מסופו. כאותו הלוי אשר נמצא בסוף מערב וליבו במזרח, כך נמצא בק באיזו גלות-משוררים, הרחק מהמון מתהולל, ושולח ממנה איגרות דקות הבעה וצנועות – המהדהדות לא פעם, ברוחן האלגית ובאוצר המילים שלהן, את הליריקה של אצ"ג: "אֲנִי? אֵינֶנִּי וְלֹא כְלוּם, רַק אַסְפַּקְלָר / לְכָל מָה שֶׁמִּנֶּגֶד וְאֵינוֹ מֻכָּר" ('סימן השאלה'). פרס אורי צבי הוא הזדמנות לתת ליורם בק את הנוכחות הציבורית הראויה לו.

✽ ריטה קוגן | מחלת יבשה ✽
ריטה קוגן עלתה לישראל מרוסיה לפני כ-35 שנים, אך כקודמותיה וקודמיה במסלול הזה, שלמדו עברית מאוחר אך הפליאו לעשות בה כבשלהם, היא עושה להטים בשפה העברית לשיבושיה ולצירופיה ויוצרת שפת שיר רעננה. כאצ"ג, קוגן תוהה על המצב האנושי בתקופתה, ותוך כך גם שואלת שאלות על-זמניות בסוגיות אוניברסליות ואישיות. היא כותבת על העלייה לישראל ועל החיים בה ועל טבע האמנות השירית, ואת הכיעור שבנופים העירוניים שהיא חיה בתוכם היא מפארת בשירה עשירה ביופי ועם זאת עתירת ביקורת. כך למשל לקבצנים בעירה היא מתייחסת כאל "אוּד-אָדָם" ולעגורני הבנייה כאל "כִּתַּת יוֹרִים״. היא משוחחת ומתווכחת עם דמויות מעולם השירה והתרבות מתרצה אתר עד סילביה פלאת', אבל גם עם עצמה. "הַמִּלִּים הַכְּבוּשׁוֹת… נְמַסּוֹת מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן כְּמוֹ לֶחֶם קֹדֶשׁ" ('קרסים שפוצעים שפתיים') בפיה של 'משוררת שימושית' שהיא "נְסִיכָה לְמוֹפֵת; לְבָנָה כַּשֶּׁלֶג, שְׁחֹרָה כָּעוֹרֵב, אֲדֻמָּה כַּדָּם". 'מחלת יבשה' הוא ספר עמוס כל-טוב שירי, ועל כן מצאנו אותו ואת מחַברתו ראויים לפרס זה.

✽ יצחק כהן | אֵין לִי יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֲנִי ✽
שירתו של יצחק כהן, בספרו 'אין לי יותר ממי שאני', אינה קלה לקריאה, אך בעיקר מסיבות טובות. ראשית היא מעניינת ומעוררת מחשבה רבה, וסגולה זאת אינה שכיחה במקומותינו. שנית, היא מבטאת מורכבות נפשית רבה ואינה מנסה כלל לרכך את הסתירות. ועוד דבר: היא נעזרת בלשון הפלא של המקורות ולעיתים דווקא כדי להקשות ולתהות על אודותם. "אֵין לִי יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֲנִי. כַּף יָד בֵּינוֹנִית, לֵב טוֹב / עִם הָרַפְסוֹדָה הַזֹּאת אֲנִי צָרִיךְ לַחֲצוֹת אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט" (השיר "כף יד בינונית"). וישנו גם געגוע גדול לקודש כפי שהוא: "פַּעַם הָיְתָה בָּאָה שַׁבָּת וְאִתָּהּ מְנוּחָה, וְאִתָּהּ / שִׂמְחַת הַלֵּב הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם" (שיר בלי כותרת, עמ' 17). יצחק כהן מצהיר "שאין בי מקום", אבל שירתו מוצאת לה ולוֹ מקום ממשי.

✽ ציון לשבח: בלפור והרצל חקק ✽
האחים המשוררים הרצל ובלפור חקק הם מבוניה של השירה העברית הלאומית זה עשרות שנים. שניהם ביחד, וגם כל אחד לחוד, מעטרים את תרבותנו בכתר עברי נאצל, ומחזקים בה, בשירתם ובכתיבתם העיונית, ממדים שאכן זקוקים לא-פעם לחיזוק: תפיסה חזונית-לאומית, הזדהות עם המפעל הציוני, אהבת ירושלים, וקולם של מי שהגיעו לכאן מנהרות בבל. דווקא מבבל, ערשו של בלבול הלשונות בשחר ההיסטוריה המקראית, מגיעים אותם שניים שהדבקות בלשון העברית והשאיבה ממעיינות שירתה הם הכוח המניע אותם. כל השנים פעלו האחים גם בזירה הציבורית, תוך שהם מבכרים את ההתמסרות לקידומם של יוצרים צעירים על פני קידומם העצמי. לאחרונה פרסמו השניים צמד ספרים-תאומים, בלפור את 'סולם הכלים השבורים' והרצל את 'השיר שלא שרו מעולם', המתמקדים שניהם במאבק החיים של התרבות העברית. השנה הופיע ספרם המשותף 'ניצוצות מגיא צלמוות', ובו שירה קינה ותקווה של השניים בעקבות מתקפת שמיני עצרת, שבה נרצחו בין היתר מחותָניו של הרצל, זאב וזהבה הקר מבארי. צוות השופטים של פרס אורי צבי גרינברג לשירה מעניק לאחים חקק ציון לשבח זה כהוקרה על מפעל חיים ספרותי מרשים.