גלריה גאולה - הגלריה לאמנות ישראלית ע"ש גאולה כהן
עכשיו בגלריה
העבודה - תערוכת מקדש
The Service - Temple Exhibition
אוצרים: פורת ואלחי סלומון
Curators: Porat & Elhai Salomon
על שלושה דברים העולם עומד: התורה, העבודה וגמילות החסדים. העבודה – יסוד נצחי שבלעדיו אין קיום לעולם. "העבודה" היא גם לשון עתיקה לשבועה. הנשבע מקבע את הבטחתו בדבר היציב והנצחי, קיים לעד: העבודה. אחר חורבן: "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה" אך במקור מדובר בעבודת המקדש, שנתפסת כעובדה נצחית, אש תמיד תוקד על המזבח. העבודה קיימת לעצמה, כמטרה ורגל בפני עצמה – עצם קיום העבודה. כך גם עבודת האמנות, פעולה הקיימת לצורך עצמה.
במכתב אפוקליפטי משנת 1926 מזהיר חוקר היהדות גרשום שלום את ידידו הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג כי חידוש השפה העברית יעורר על הפרויקט הציוני את תהומות המשיחיות הרדומים במעמקי שפת הקודש: "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם". נבואי או לא? כמו כל שאלה אחרת היום, גם זו נחלקת בין מחנות. אבל האם רק שפת הקודש מכילה בתוכה יסודות קמאיים? ומה באשר לאמנות החזותית – האם יכולים היהודים לעורר את העיסוק בחומר, בצבע ובצורה, להעמיד מופת חזותי, בלא להעיר לתחיה ארכיטיפים הטמונים עמוק בתשתיות הדמיון הקולקטיבי העתיק? אם יקום מתרדמתו בצלאל בן אורי, האם יחד איתו יתעורר גם מפעל חייו?
העבודה: תערוכת מקדש מציגה יצירות אמנות ישראלית עכשווית שנושא המקדש הוא נקודת המוצא שלהן, נקודת יחוס מרכזית למסע בין זכרונות קדומים, הווה טעון ועתיד פנטסטי. כאן לא נעצרים בגבול "ההר" אלא נוגעים בבית, על מימדיו החושיים, המוחשיים – המרפאים, המאתגרים. התערוכה מבקשת לחשוף את מה שהיה ניסיון להתעלם, להדחיק: תת-המודע היהודי פועם בעוצמה בתוך היצירה העכשווית.
גדעון עפרת (2011) עורך מסע היסטורי באמנות היהודית והנוצרית בניסיון לאתר ייצוגים של בית המקדש לאורך הדורות – מרפאל, דרך זאב רבן ועד ניקולא פוסן וגוסטב דורה. הוא מגלה כי לא מעטים עסקו במקדש. אמנם לרוב כמצע לסצנה תנ"כית או נוצרית, לעתים כרישום מרוחק, ולא בתיאור הבית עצמו, על מרכיביו השונים, באופן חי ונוכח. באמנות הישראלית נמצא הר הבית בתערוכות שונות כגון 'הר-בית' (סיגלית לנדאו, מוזיאון ישראל 1995), בתערוכה 'מנגד' (מנופים, 2020) הנשארת מנגד להר, גם ב'מתחת להר',פסטיבל בניהולו של עומר קריגר (2011-15). 'ההר: מסע מצולם אל הר הבית, 1839-2019' תערוכה תיעודית במוזיאון מגדל דוד, שוב – המקדש עצמו – פחות. עם הגל הלאומי של מלחמת ששת הימים תג'ר, גוטמן ונוספים יוצרים בהשראת העיר העתיקה ונזכיר את 'בשערי ירושלים' המופתי של ארדון המצייר את אבן השתייה עצמה (וכמו קרבלניקוב כאן אצלנו). אט אט גובר העיסוק הישיר במקדש. יעל ברתנא בעבודה "תופת" (2013) נעה בדיוק בין הממשי למורחק כשהאל-ביתי ובו מקדש נבנה בתרבות זרה. אניעם דרעי (2024), אסתר שניידר המציגה כאן – וכן בבת ים תערוכה מקיפה בנושא המשכן – רעיה ברוקנטל, ונזכיר את "תהילה" (2017) של יפעת בצלאל.
בתערוכה לעתים מהדהד המקדש כרובד של זכרון רחוק הניצת מתוך מראה יומיומי טעון, כמו הבטונדה – מזבח. יש בין העבודות שהמקדש הוא מחוז חפץ וגעגוע, או לחילופין תמרור אזהרה מול מציאות שהיא גלגול טרגי שסופו ידוע מראש, אגדה הנושאת בכנפיה חורבן. ריח הקטורת – ריח האחרית נישא כאן, גם נמצא את לוחות הברית עטופים זהרורי אורות חשמל, אופני המרכבה – שכינתא בגלותא חֵלֶף המקדש. המקדש הוא מחולל תמידי של הסיפור היהודי, מותח צירי תנועה של חורבן וגאולה, גלות וקיבוץ, אחור וקדם.
עיסוק במקדש הוא גם עיסוק בשאלת המקודש: שאלת היסוד של מעשה האמנות מקבלת כאן הדהוד ממנגנון קדום של נשגבות החומר. אותו החומר שדווקא הצלילה למפגש אינטימי עם חומריותו החשופה, עם בשרניותו, עם יופיו – היא שמרוממת אותו אל הרוחני, מטעינה אותו בשגב המשמעות המזכך. מה עושה את החומר, הצורה, הדימוי, לקדוש? מה מעלה אותו מעבר לסדר הסתמי של המובן מאליו?
מקובל לסמן את ראשיתה של האמנות הישראלית עם הקמת בית הספר לאמנות בצלאל על ידי בוריס שץ. אבל החלום של בוריס שץ נגנז. כך ביצירה 'הנטישה' (פורת סלומון) בתערוכה נראה בוריס שץ אוסף את כלי המקדש אל החלל, למימוש החזון האוטופי מחוץ לעולם, בחלל החיצון. הוא חלם להעיר את האמנות היהודית מתרדמתה, וראה את האמנות כתחייתו של בית המקדש. באוטופיה שכתב שץ "ירושלים הבנויה" ניצב במקום המקדש אוסף האמנות היהודית. האמנות הישראלית בחרה לגנוז את החזון הזה ודומיו, להשאירם קבורים בעבר הקדום. אך זו כאמור השפה אשר קול אלוהים נשמע בתוכה.
פרגוד - עוזיאל רנחל
Pargod - Uziel Rangel
אוצר: אלחי סלומון
Curator: Elhai Salomon
מהו פרגוד?
הפרגוד הוא מסך, יריעה חוצצת, מקום שמעבר לו לא רואים – אך מביטים. פרגוד אינו קיר, אלא גבול דק, חי, בין עולמות. חז"ל דיברו על פרגוד בין שכינה למלאכים, בין מעלה ומטה, בין האדם לאינסוף. הוא מפריד ומאפשר, מסתיר ומזמין.
בתערוכת יחיד ראשונה לאמן עוזיאל רנחל הוא פורש רישומים שהם כולם סוג של פרגוד. כל אחד מהם רך, נמוג, מצויר בפסטל רך ובעיפרון בגוונים מונוכרומטיים של אדום, לבן וצהוב. צבעים המחזקים את הפאר והקטיפה המלכותית של המושבים, של הווילאות והפרגודים. ניכרת התעכבות על פרטים לצד התעלמות מפרטים. החומריות עצמה – נימוחה, קלה, כמעט חולפת – נוגעת במתח שבין נוכחות להיעדר, בין זיכרון לציפייה, בין חלום למבנה ממשי. יש רשמים של שרטוט אדריכלי, לעיתים נוכחת איכות של תכנית – אך היא מתמסמסת באור או בצל, מרמזת יותר מאשר מצהירה. נגטיב־פוזיטיב: נייר צהוב ורישום בלבן ולהפך, היחסים מתהפכים, כמו מבט שנע פנימה ואז החוצה.
הציורים מציגים חללים – במה, מושב, קמרון, ארון – אך הקהל רמוז יותר, כמעט ואיננו. הריקות הזו אינה חסר, אלא תחום פתוח להימצאות אחרת. הצופה מוזמן להתעכב, לשהות, אולי לשבת. הנה מעין כיסא אליהו, שמשולב בו קייס אוזניות מודרניות – מחווה של הגוף לעצמו, הצעה לאינטימיות אקוסטית, לאקט של הקשבה מעבר למה שנראה. זה כסא אליהו כמו גם כס מלוכה, המלכת האמן, זה היושב ומתבונן ומייצר את המבט עבורנו.
כיוצר גם בעולם הגוף והתנועה, האמן מביא אל הנייר לא את הגוף עצמו – אלא את זכרו, רישומו, מה שנותר ממנו כשהוא חולף ועוזב את החלל. הרישומים נבנים מתוך הבנה של תנועה, אך זו תנועה שאינה ניכרת בקו — אלא במתח שמתחתיו. המקומות המתהווים אינם רק מרחבים של מבט, אלא של שהות, של כניסה, של נשימה. יש בהם ריק — אך הוא ריק טעון, כמו רגע מאחורי הקלעים: הכל מוכן, אך הדבר עדיין לא נאמר.
כפי שכותבת מיכל גוברין במאמרה "הפולחן היהודי כז'אנר של תיאטרון קודש" (1989), הטקס היהודי בנוי על יסודות של הופעה, של זמן, של חלל, של ציפייה למשהו שאינו חומר בלבד. יש התרחשות, דמויות וצופים אך המוקד איננו מימזיס גרידא. בית הכנסת הוא מקום שמוקדש לביטוי אישי, אך לצד ביטול אישי. האם החול והקודש הם שני קצוות או מיטשטש כאן התחום ביניהם. ובתערוכה הזו אין שחזור של טקס, הבמה רק נרמזת. הארון פתוח למחצה. המושבים – ריקים אך מעידים על נוכחות. בשונה מן המעשה היהודי הדתי הרואה בעולם הזה עצמו במה לפרפורמנס ה"נכון", מרחב התפילה מתגלה כדומה גם לחוויה בבית הקולנוע במובן של אתר הטרוטופי, לא כאן ולא שם, נקודת שיגור אל מרחבים אחרים, מופשטים. תפילה היא אירוע פנימי. בתיאטראות זה קורה מול העיניים, גם בהופעה של זמר או במופע מחול. אולי ניכר חסרון ה-מקום בו קרו אירועיים פיזיים דרמטיים – המקדש.
האור כאן הוא דמות. לעיתים מציף את החלל, בוקע מתוך הרישום או חומק ממנו. לא אור המבקש הארה ותשובה, אלא שהות. הפרגוד מזמין אותנו להישאר במתח, לשהות ברווח שבין, לראות את המסך – אך לא למהר להסיטו.
על הגלריה
הגלריה מציגה אמנות המחוברת למורשת הישראלית על כל פניה, אמנות המתקיימת בין שורשים לשמיים, בין המקום הזה, אנשיו ועיתותיו, לבין חזיונות וחלומות הקשורים במורשתנו הישראלית.
הגלריה הוקמה בבית אורי צבי בירושלים, היכן ששכן משרדה של גאולה כהן מייסדת הבית, וברוחם של אצ"ג וגאולה מוצגות בגלריה תערוכות הנוגעות בתחומי עיסוקם המרכזיים כגון ירושלים, עלייה והתיישבות, לאום, זהות יהודית ועוד, לצד מגוון תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד.
