הייאוש אצל אורי צבי גרינברג
חָלַמְתִּי חֲלוֹם וּבַחֲלוֹם: אֲרָיוֹת
יָרְדוּ מִבָּמוֹת הָרִים נְגוֹהִים
רְעֵבִים לְעִנְבֵי בְּאוּשִׁים
בְּעִקְבוֹת
שׁוּעָלִים מְאָדָּמִים
וְהַיָּרֵחַ מַבִּיט בְּהִזְדַּנְּבוּתָם
אַחֲרֵי שׁוּעָלִים
וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵיהֶם וְקָרָאתִי בְּקוֹל
בִּלְשׁוֹן אֲרָיוֹת:
אֲרָיוֹת, אֲרָיוֹת!
וְהֵם לֹא הֵבִינוּ לְשׁוֹן אֲרָיוֹת עוֹד.
אָז בָּכִיתִי מְאֹד, עַד הִבָּעֵט בַּחֲלוֹם
כַּדּוּר אֵשׁ. וַיְהִי יוֹם.
את השיר חלמתי חלום כתב אצ"ג בשנת תשי"א, שלוש שנים אחרי קום המדינה. כבר אז התאכזב אצ"ג ממנהיגי האומה שהפסיקו להיות אריות והתחילו להיות שועלים. השועלים הם לא רק שועלי שמשון, אותם שועלים שחיבר שמשון לפידים לזנבם כך שישרפו את שדות הפלישתים בכדור אש- משום שאינם אלא שועלים. השועלים הם התככנים ממשלי לה-פונטיין לעומת האומץ המגולם באריות. את שפת האריות מכיר המשורר, אך איש כבר לא דובר אותה כשהוא מנסה למשוך את השועלים של ההווה אל האריות שהיה רוצה שיהיו, שאמורים להיות.
השיר נקרא "חלמתי חלום", ממש כשם שירו של ש. שלום שנכתב רק אחרי קום המדינה, והיה שיר שמחה והלל לתקומת המדינה היהודית. אך שלוש שנים אחר כך אצ"ג כבר מאוכזב, מתוסכל. החלום שחלם עלה באש, לעומת חלומו של ש. שלום לקראת סופו מגיע המשפט: "כִּי הֲרֵי כָּל זֶה פֹּה לֹא יַכְזִיב" לעומת חזונו הדיסטופי של אצ"ג.
את הייאוש של אצ"ג לאחר קום המדינה אפשר להשוות לחרדה והייאוש שבתקופה טרם קום המדינה, שהיו מעורבות בתקוות ומחויבות גדולות, כך בשיר "כל יחיד כמוני": "נִכְנַסְתִּי לָאָרֶץ כְּמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשָׁן, לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת. / לְהוֹסִיף עוֹד גּוּף לְסַכִּינוֹ הַחַד שֶׁל הַגּוֹרָל הָעִבְרִי. / וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / כְּמוֹ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַחִתּוּךְ שֶׁל פֶּצַע – / וּמַר לִי מְאֹד, אַךְ לָצֵאת אֵינִי רוֹצֶה מֵאוֹתוֹ הַחִתּוּךְ!"
"כל יחיד כמוני" הוא תמצית של השילוב הנהוג לאצ"ג בין ייאוש המתבטא בסוף השיר בו מבכה אצ"ג את העובדה שהמשיח לא בא והיעדרה של מלכות ישראל, יחד עם הירתמותו למאבק הלאומי. מאבק לאומי שהוא, בפשוטו – מאבק. מאבק שבו ההירתמות למאבק איננה להרגיע את האש, אלא "לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת". כך אצ"ג הופך עצמו למשורר מגויס לרעיון, לגאולה של עם ישראל, להשבתה של המלכות. כך ייאושו של אצ"ג בשיר זה הוא ייאוש קיומי שההתגברות עליו היא-היא המאבק הנדרש מעם ישראל באותה העת.
הייאוש הוא תמה חוזרת בשירתו של אצ"ג, תמה שנראית בלתי נמנעת לאור המלודרמטיות והמחויבות האדירה, המשיחיות הבלתי מתפשרת של צפייה למשיח, ולא רק לתחילת הגאולה. צפייה זו, מחויבות זו, התכווננות אדירה זו הן מתכון בלתי נמנע לייאוש. שכן גם קום המדינה לא יכול להיות מספק, שהרי המדינה לא יכולה להיות המלכות אליה מצפה אצ"ג אלא מדינה אמיתית, קיימת, ולכן מאכזבת. אכזבה זו אשר אצל רבים תהיה חלק בלתי נמנע מהחיים הופכת אצל אצ"ג לייאוש קיומי ולאומי חד, צורב ובלתי מתפשר.