בבחירות לאסיפה המכוננת בסוף ינואר 1949 זכתה תנועת החירות בראשות מנחם בגין ב- 49,782 קולות. מה שהיום היה מספיק אולי למנדט אחד בכנסת הביא לארבעה-עשר מנדטים לתנועת החירות, שהפכו אותה למפלגה הרביעית בגודלה והחלה את מסעה הארוך באופוזיציה עד למהפך בשנת 1977. אגב, שמה הרשמי של המפלגה היה "תנועת החירות מיסודו לש הארגון הצבאי הלאומי". האסיפה המכוננת התכנסה בבניין הסוכנות בירושלים ב-14 בפברואר 1949, יומיים אחר כך קיבלה האסיפה את החוק הראשון שחוקק בישראל שכונה "חוק המעבר" ושינה את שמה לש האסיפה המכוננת לכנסת.

את המפלגה הוביל מנחם בגין הצעיר (אז בן 36) וכמספר שניים ברשימה נכנס אורי צבי גרינברג. כנוהג התקופה ברשימות המועמדים היו כותבים את שם המועמד, גילו או שנת לידתו, מקצועו וכתובתו. מקצועו של אורי צבי גרינברג על פי רשימת המועמדים של תנועת החירות היה "משורר".

הכנסת הראשונה כיהנה כשנתיים וחצי וכהונתה הסתיימה בסוף אוגוסט 1951, אותה השנה בה הוציא אורי צבי גרינברג את ספרו "רחובות הנהר" בו שירים שהתפרסמו החל משנת 1945 בעיתון 'הארץ' ועסקו בשואת יהודי אירופה. במהלך אותה התקופה אורי צבי גרינברג גם נשא לאישה את עליזה גרינברג בשנת 1950.

כהונתו הקצרה של אורי צבי גרינברג בכנסת היא דוגמה לשילוב בין פעילות ציבורית ליצירה ספרותית. שילוב זה, ודאי במידה בה אדם הוא נבחר ציבור, הוא שילוב נדיר. רבים המשוררים והסופרים ששימשו כעיתונאים או שיצירתם הייתה חלק מפעילותם הציבורית  – אך בודדים קפצו אל המים העמוקים של הפעילות הפוליטית.

בין הסופרים והמשוררים שכיהנו בכנסת אפשר למנות למשל את מי שכיהן גם הוא בכנסת הראשונה, הסופר יזהר סמילנסקי , הוא ס. יזהר, אם כי לעומת גרינברג הוא רשם כי מקצועו "חייל" ושובץ במקום השלושים של רשימת מפא"י. סמילנסקי גם המשיך לשרת כחבר כנסת עד לשנת 1968 ולא עזב לאחר קדנציה אחת. כך גם הסופר משה שמיר שכיהן בכנסת התשיעית בסיעת הליכוד והתנגד להסכם השלום עם מצרים ולכן פרש מהליכוד והיה ממקימי 'התחיה'. היו עוד חברי כנסת ושרים שפרסמו שירה, בהם אפשר למנות את יוסי שריד ושמעון פרס שמרבית פרסומם מהקריירה הציבורית שהקימו, אך הוכרו גם כמשוררים.

אך לטעמי המשוררים הבולטים מבין חברי הכנסת היו אורי צבי גרינברג ואלעזר גרנות. גרנות כיהן בכנסות העשירית והאחת-עשרה, שימש כמזכ"ל מפ"ם ופרסם שלושה ספרי שירה, שהאחרון בהם "שקיעה רכה" הופיע כחודש לפני פטירתו. כנראה הסופר הבולט ביותר מבין שליחי הציבור הציונים היה ז'בוטינסקי שלא זככה לראות את תקומת המדינה העברית.

סקירה זו באה להראות את המסורת הישראלית של משורר שהוא גם פעיל ציבור – מסורת שאורי צבי גרינברג היה לא רק חלק ממנה, אלא מוביל משמעותי שלה. מעניין כי אורי צבי גרינברג, ומרבית מי שנסקרו כאן נזכרים קודם כל, וכמעט אך ורק, בשל כתיבתם.

הדבר מראה על כך שהמשורר אצ"ג יצא לשליחות כנבחר ציבור ולא חיפש לעצמו כיבודים בדמות תפקיד בכנסת. כך הפכה כהונתו הקצרה כחבר כנסת להמשך של הגותו וכתיבתו. כהמשך לכך שבי"א באדר ת"ש אמר אצ"ג: "הציונים, אפילו ז'בוטינסקי, נקודת המוצא שלהם היא האסון של היהודים, שרע להם בעולם. תפיסתי היא אחרת לגמרי: אני רוצה מדינה עברית, סוברניות עברית, מפני שאנחנו עם גדול, בן 17 מיליונים, עם נטייה להיות בן 50 מיליון. לכן אנחנו רוצים סוברניות, מדינה עם צי, עם צבא ועם אמבסדורים בכל הארצות. אל תחשבו שאז יהיו חיינו קלים ונעימים, להפך, יהיה לנו רע ומר. דאגות מולדת לא נותנות לישון ולחיות בשקט את חיי הפרט. אבל אני רוצה בזה. זאת היא צוואתי".