הנסתרות

דרורה ויצמן 

ל"ה עבודות הֶדְבֵּק

אוצר: אלחי סלומון 

דבר האמנית:

עשיית הדבקים (קולאז'ים) אינה מבשרת טובות. סימן שיש מלחמה, סימן שהסטודיו עובר לסלון ואני צמודה למסכים ותוך כדי כך גוזרת דינם של ניירות אהובים שנאספו במשך שנים, חותכת בם וקורעת.

שוב זו עת להתגייס. בהתנתקות 2005 הכנתי נכסים ניידים קלים לנשיאה, במלחמת שלום הגליל 2006 הכנתי כותפות, אותות ודרגות קצונה. במלחמת חרבות ברזל אני מכינה מחבואים. 

הנערות ממסיבת נובה המסתתרות תחת הזרדים, הבחורים במיגונית, עם האימה בעיניים, האישה הנדחקת מתחת לשולחן ומתגלה בפנס של החמאס, הילד השואל את אִִמו: אם יגיעו אלינו היכן נתחבא?

אני פורשת תמונות מנופי ארצנו למצוא בם מקומות מסתור: בסלעים, בשדות, בקפל אדמה, בפתח מערה, בין קוצי הצבר, בין מחטי האורן, בכרם, במורדות ההר, בסכך הדקל היבש, בנחל, בחולות, במדבר, בעשבי החרדל והבר.

מחפשת את ההסוואה המיטבית בגוונים דומים, בתעתועי מרקמים, בכיווני צמיחה או סדקים וחריצים.

ואיך תיטמע כל דמות בנופה? באנךְ, בשכיבה, בחיבוק, בבדידות? ומה לה, האם היא בתפילה, בשלוות בּוֹנְנוּת, בבהלה גדולה?

• את הג'ינג'ית, הידעת ששדה חיטה בשקיעה גם הוא ג'ינג'י? היכנסי לתוכו.
• אתה, הנח ראשך כאבן בשדה, הנה אתה כפסל המוזה הישנה של ברנקוזי.
• את עם השמלה המנוקדת, עמדי כעץ נטוע בין פריחת הנשירים, החזיקי מעמד.
• העלמה עם הכתר מצויץ פרחים, השתטחי ביער הרקפות (קודם היא פרסמה מוצרי חן וקיטש) עכשיו היא עוצרת נשימה ומביטה בי. 
• גם במבי לכוד ביער. אני נזכרת בתערוכה שקראתיה: היחידה להכוונת עופרים משוחררים. 
• הילד החולם, קל וזך, אין לך בעיה להפוך למלאך, פרוש כנפיים עם העץ והנה אתה בחור כארז.
• החיוורת, שירד ממך דמך, בואי לנוף הדהוי המאובק. יפה את נטמעת בו, כמעט לא מובחנת ומשם את מביטה בי. 

בכלל, הרבה עיניים מביטות אליי, אלינו, אומרות ללא מילים משהו כמו: רְאו אותי, אני כאן כמו מתה, עם הטייץ המנומר שלי כמו נחש נאחזת בעץ השדה והרוח אוזלת והיכן אתם? ויש מי שעיניו עצומות ויש מי שמביטים מעלה וכולם אומרים: אני כאן. היכן אתה?

במלאת חודש למלחמה אני פורסת חסות גם על דמויות רחוקות בזמן ובמקום אבל נצחיות בתרבות:

• מריה והתינוק של רַפאל בתוך גַלעד מעל משמר העמק. גם היא מביטה בי. עכשיו היא לא אם הנצרות אלא רק אמא.
• האם מציורו של ז'ורז' דה לה טור מוגנת בתחתית אבני הבזלת ליד מפל קטן, מתחת לבתי הישוב. פניה קורנות לנצח וזה מדאיג, אין זו העת לנבוע אור, כבי אותו לעת מסתור.
• דיוקנו של דירר הצעיר כבר לא נראה מתנשא כשהוא חוסה תחת האריה השואג בתל חי.
• בת טהיטי של גוגן שרועה בצל העץ ומבעך חשדני כתמיד. את יודעת למה, שני וליבך ער.
• כריסטינה של אנדרו וייאת' מהציור האהוב על האמריקאים שכרעה קודם בשדה הרך – זוחלת עכשיו בשדה קוצים וחריש אל עבר מגדל המים המקומי. 
• הרקדן הסופי של פנחס ליטבינובסקי יצא מהקשרו. כעת ידיו תואמות את זרועות העצים השרופים שצילם טל גליק. אני חושבת על הילד התם שעוצם עיניים כדי לא להיראות.

במבט נוסף אני עורכת כמה תיקונים (הם לקחו זרדים וכיסו את ראשם): קורעת פיסת נוף סמוכה ומניחה על ראשם. הם בסכנה קיומית – אני בפעולת וודו. 

עובד זר מציץ מלוע אדמה. רגע, איפה אנחנו, במלחמת וייטנאם? בשואה?

אני מעלה הילוך או מידרדרת: 

• ממקמת צדודית פנים מול צדודית הסלע 
• אומרת לזו: את נציב מלח
• ולילדה: עינייך היפות הן עכשיו אצטרובלים

היו שקטות מאוד.

השעות נוקפות. שקיעה, לילה, זריחה, יש עדיין סכנה בשטח.

יקירה, אשר מאחורי השיח הקלוש, רואים אותך.

דבר האוצר:

מתוך עבודות הקולאז' הנוצרות ברצף אחד על ידי האמנית בימים אלה אספתי מבחר. בעיניים החדשות שלאחר שמחת תורה התשפ"ד נופי ארצנו נצפים במערך חדש: הם חשודים מיידיים, מאחרי כל אבן ועץ עלול לקום אלינו הנסתר בדמות מלאך חבלה שיאמר "הנה היהודי, אבוא ואהרגהו". ההזרה מציפה שאלות קשות, דוחקת את היהודי-הישראלי לבירור על זהותו ומקומו. הנסתרות תפוענחנה על ידי האלוהים, אשר היכן היה כשכל זה, ובינתיים מסתתרות הנערות ואנחנו במאמץ המרדף אחריהן בכעין מרדף מדמם סדוק ומסוייט בנופי הנגב המערבי ועד לים, מוצאים מתים, או שבויים ואסירים בעיר הגדולה והמופגזת, מציעים פרס כספי וחושפים גיבורים מקומיים.

"תלוי בהקשר": עבודת ההדבק שוזרת סיפור בתוך סיפור, דמות מחוייכת על גיליון טבע או פיסה מכתבת פנאי נתלשות ומתקפלות באחת ובחיתוך חד ומדויק אל קונטקסט אסוני. סיפורי הטבח והאונס, הנשים, בת ציון, הנפגעות, ציון עצמה הנחמסת, כאן ברגע קפוא מתמשך אחד של טראומה קולקטיבית טרם התקומה. ובעצם זהו רע שפוצע גם אייקונות של תפישה ותרבות, סכין גזירה עולמית. הפתיחה והסגירה של התיבות השחורות בהן מוצגות העבודות מייצרת אף היא את תקוות הנסתרוּת, ותצפינו-ותיצפנהו, כמו משה וכמו המרגלים של יהושע, בדרך של האור להיגלות ושל הארץ, מתוך המטמוניות, להיבנות ולשכון לבטח. ידיעת הארץ, ימים של התכווצות והיטמנות בין רגבים, ואולי מתוך כך יתפענח נסתר הצפון מאחרי זה, אור החייב לזרוח.