תערוכת "עד היסוד"

עד היסוד | ט"ז טבת-ח"י אדר ב' 28.12-28.3
אבישי אדלר : אסנת שפירא : דידי כליפה : נועם שבת זלטקין : עוזיאל רנחל : קלוד משה קמון : שרה זלטה פרידבורג
ליווי אמנותי: רעיה ברוקנטל. אוצר אלחי סלומון
התערוכה עד היסוד נפתחת בימים של מלחמה רבתי בארץ ישראל ואף מעבר
לגבולותיה. "ערו ערו עד היסוד בה" מבקש המחריב – בעצים, באבנים, בבשר
ובדם. עולם ישן, של תפישות, של מערכי עיוורון והדחקה, עד היסוד נחרב. עמודי
הבית מטולטלים בתוך בירור אקוטי על שורש היותנו, על היותנו כאן. מי שנרדף
כיהודי כאן ובכל מקום ומקויים כלפיו רוע בממדים מיוחדים מוכרח לפענח
לעצמו מחדש את תמונת המציאות. האמנות יודעת "לתת מילים" ללא מילים
וככזו היא כלי להנכחה ראשונית של הטראומה, כמו גם להתוויה ראשיתית של
תמונת עולם חדשה. שפת האמנות עצמה במוקד: האם האופנים והמסגרות
הקיימות מתאימים, או נדרשים לעבור רוויזיה. השנה האחרונה כולה טלטלה
את יסודות החברה. אמני התערוכה, בוגרי תכנית 'אמני יהי', נדרשו לשאלות
אלו לאורך השנה במהלך יצירת העבודות ואירועי החודשים האחרונים נתנו עוד
את אותותם.
אסנת שפירא מביטה אל מה שבוער עכשיו: שכבות הפחם והגרפיט על קרע נייר
גדול מאפשרים את המגע המוחשי כמעט עם בארי הטבוחה, השרופה. בקיבוץ
בארי שוכנת גלריה לאמנות שנשרפה כליל במאורעות. עבודות שהוצגו בה
בתערוכה פורצת דרך במלאת עשור להתנתקות מחבל עזה הוצגו כאן בגלריה
בחודשים האחרונים בתערוכה נושאית דומה. המהלך האמנותי אם כן הינו, גם
עכשיו, נתיב להמשך ייצוג, זיכרון, בעזרתו אפשר אחר כך לשחזר, לבנות מחדש,
את החומר ואת הרוח.
בעבודה 'שער' כמו פתח קורן אל עולם אפשרי אחר. הטכניקה שאולה מעולם
זר, מזכירה ציור סיני מסורתי, בקווים מודגשים או רפים יחידים על פני חלל
כתמי גדול, אולי הרים מצויירים באופק, ואנו חוסים בין זרועות חסונות של
אקליפטוס. אחי האמנית נטע עץ אקליפטוס בחצר ביתם ביישוב שילה מעט
לפני הירצחו בפיגוע, וגווני הכסף של העלים השמוטים וגופו העבה של העץ
חוזרים בסדרת ציורים כאן. עוד ברישומי הטושים והעיפרון נראים נופי הילדות
בבנימין. האקליפטוס, בן מקומנו אבל גם תמיד נטע זר נצחי, נציג "ציונות
קולוניאליסטית" אם להשתמש פעם אחרונה במונחים אובדי כלח כאלה, נטוע
"כאן" אבל נמצא בדרך כלל שם ושם, ובתי היישוב האפרפרים הם על נקלה חלק
ממרקם התנחלותי, או גם קיבוצי – גבולות שנפרצו מיטשטשים, "שמכאן" חדש
מתהווה, מונחים כמו חלוציות והתיישבות מקבלים מנעד רחב של מופעים.
כדי החרס של דידי כליפה שוזרים חדש וישן, יוונו ּת ויהדות, עכשיו חדשותי
שטוח מול מיתולוגיזציה של ההתיישבות. הנערים והגבעות כאן במעין
ארקדיה, כשהיחס החושני לארץ הקודש מגיע הפעם דרך דמויות חצאי-אלים
חסונים. יהדות השרירים מקבלת וריאציה עדכנית: כש"אלימות המתנחלים"
זוכה לכותרות עולמיות )!( לצד דיווחי הטבח, יצירת האמנות נהנית מן השגב
הגרוטסקי שחסרונותיו המציאותיים, ויתרונותיו בהקשר האמנותי, ברורים.
המושכים בעץ הזית תולשים או אולי נוטעים אבל בכל מקרה הם האוחזים,
הנמצאים במגע ראשוני ישיר, עם האדמה. משליכי הסלעים הם גם הבנאים
בעבודה עברית, הזוכה בימים האלה לנופך מחודש.
פסטל השמן העדין הנמחק כמעט, על ניירות, על פני קרטון המונח אגב או דמוי
מצֵבה, בציוריו של עוזיאל רנחל, אופן ציור דק זה שולח איוושות על פני רשתות
זיכרון מתפוררות. הוא מתעד את הכוריאוגרפיה של נמלטי הפיגועים בשנות
ה90-', את הנרצחים ב"מרכז" )מרכז הרב(, אירועים איומים אשר חשוב היה
כבר אז, ולבטח עכשיו, לפקוח אליהם עוד את העיניים המצועפות, להקים זיכרון
נמחה. רומיאו איש המילואים שב אל יוליה שלו בביתם שבהרי יהודה עם האימה
המובנית, למצוא אותה דווקא שם, בנקודת היציאה ומקום המבטחים, מוטלת,
פגועת אסון. בסדרת איורים דיגיטליים האמן אסף את צילומי נרצחי מסיבת
הנובה ומתח על מנחי גופם-גופתם קווים, בתנוחות המוות. אזהרת הטריגר
מתייתרת, המתים מכוסים עכשיו על ידי פעולת הרישום הרפטטיבי המדוקדק,
מגע מבעד למטפחת האמנות אחר מעשים שאין לראות. הגנרל הנופל במלחמה
הפרנקו-מקסיקנית במאה ה19- – מקסיקו כנקודת מוצא ביוגרפי משפחתי של
היוצר – והפאה-כיפה, העשויה משערותיו של האמן, הן עבודות המתקיימות על
קצות הסקאלה של הרחוק ביותר והאינטימי ביותר, כשמה שנופל ועלול ליפול
הוא אנושי ודומה, תמיד, ולצד זה קשור תמיד באיצטלה המסוימת, המשתנה,
שמסמנת אותי מאד, מכוונת את גורלי, חיי, מותי. יומן רישומי מלחמה היישר מן
השירות בימים האלה במערכה מונח לפנינו, בכעין פינת תפילה, ושוב נבחנות
אותן תנועות גוף, שהן תמיד רצון לפעול, לשמור, להגיב, להגן, ומצטרפות יחד
לכדי טקס תנועתי.
בעבודת הוידיאו של נועם שבת זלטקין נעה כמוסת האסון, בדמות רכב אדום
גדוש סירה קוצנית, במרחבי הארץ. מה שיכול למלא מזרן וגם לפצוע, צמח ארץ
ישראלי של אזורי הר ושממה, נדחס כאן בתוך אימת הכבישים, נתיבי דמים,
כאלה שיש בפאתי ירושלים או בנימין המצולמים בדיוק כמו בדרום או בכבישי
ְ בַּסִּ ּ ירִים ו ְגָדַרְתִי אֶת גְּ ּ דֵרָה ו ּנ ְתִיבו ֹתֶיהָ ל ֹא
ְ אֶת דַ ּרְכֵּך
הצפון החסומים. "הִנ ְנ ִי שָ ׂך
תִמְצָא" אמר הנביא הושע, המכונית המסיעה את התופת, את המועקה, אשר
יש בה אמנם גם ענפים ירוקים, נבחנת על ידי הדמויות המבקשות לגעת ולהבין
והעצירה מול שמיים היא רגע של נחמה, או שאלה פעורה – והדרך מתמשכת.
יחד, אותה סירה, תמונת מצב.
הזהות היהודית מופיעה כמשא, מעמסה או דווקא נקודת משען ו'אקסיס מונדי'
אצל אבישי אדלר. הבחירה להסתייע בתהליך העבודה במיומנות זמינה של
ג'נרציה באמצעות בינה מלאכותית, תוך הרצת נסיונות התכת 'אני' והספרים
בסקיצות דיגיטליות, ופנייה לבסוף אל ציור השמן בלבד, אל הכמעט קלאסי,
בוחנת דרך הכלי האמנותי את המרחבים המייסרים או המחיים המרכיבים את
הזהות, במתח שבין המסורת – היהודית, וגם האמנותית – להווה. האור קורן
משני מוקדים כאשר הגוף הנושא נשטף באור הכללי מלמעלה, אך הדיוקן המוטה
מואר גם ממקור נוסף, ארצי.
קלוד משה קמון במופע חדש ומרגש של הפופ-ארט החסידי הייחודי לו, ממשיך
את התנועה ביצירתו אל התחככות משמעותית בציוני ובפוליטי. ה"חלוצים" של
המדינאות הישראלית כאן במופע נועז, מטרומפלדור ועד ז'בוטינסקי, זה אשר
בדברי גיבורו ברומן 'שמשון' המליץ: "בחרו מלך, למדו לצחוק וקבצו ברזל!".
היכולת לאירוניה עצמית והומור מייצרות ביטחון, עמידות ערכית, יכולת בחינה
מחודשת והתחדשות. ארץ ישראל השלמה עד תומה של נער הגבעות המהתהלך
בה יכולה אם כן להיקרא כהומור אף היא, ומתוך כך הדבר הנחוץ ביותר מתרחש
– ה'פוליטיקלי קורקט' רפוי, אחיזתו משתחררת ואפשר סוף סוף, בעולם החדש
שאחרי-בתוך מלחמת שמיני עצרת, לחשוב, לדבר באופן חופשי. לצחוק.
העובר בתצ"א המטופלת של שרה זלטה פרידבורג מתפענח מן המים לכאורה
בדמות זיהוי גיאוגרפי – גב ההר ורכס השומרון. אבל זהו זרע פורענות, או
פתרון, של תמונת היילודים והמקומות בארץ ישראל כולם, תמונת עתיד. מה
שתקוע כעצם מאז שישה ימים בתשכ"ז, "שם", מעבר ל"קו" – אמנם עזה לא
כאן אבל היא כאן, בוודאי – הסעיף אשר ביקשנו לפסוח עליו, חוזר שוב ושוב
כזעזוע יסוד. התנודות מתגברות והולכות. העובר הזה, כסימבול הקולט סביבו
את שאלות היסוד, מיהו יהודי, מה גורלו ואי מקומו בעולם, מתפרץ בימינו אלה
ממש, כמשברי לידה.