%d7%aa%d7%95%d7%9d

הקבוצה

לאורך שלושת אלפים השנים האחרונות נכתבו מספר רק של יצירות מופלאות שניצחו את הזמן וזכו לתואר יצירות מופת. למרבה הצער, למרות מעמדם המכובד, פחות ופחות אנשים ניגשים לקרוא אותן, בטוחים שאין להם את הכלים הדרושים כדי "לצלוח" את היצירות המורכבות. אם המצב לא היה גרוע מספיק, הגיעו המורים לספרות בבתי הספר והפרופסורים באקדמיה והפכו את אמנות הקריאה מחוויה מיוחדת, מהנה ומלמדת, לשעמום צרוף המלווה במושגים פורמליסטים יבשים כמו "אנטי-גיבור", "מחבר יודע כל" ו"דמות עגולה".

ספרות טובה היא לא נהר סוער שצריך להתאמץ כדי "לצלוח", זו לא גופה על שולחן שצריך "לנתח" בעזרת "כלים מתאימים".

בסדנא הזו אני רוצה שניגש ביחד לקריאה ביצירות מופת מאותה סיבה שבגללן דורות אחרי דורות החליטו לשמר אותן ולקרוא בהן שוב ושוב - כי זה פשוט ספרות טובה וזה פשוט כיף לחוות משהו טוב. 

אני אהיה כאן כדי ללוות כל אחד ואחת במסע האישי שלו ושלה דרך היצירה שמשכה אתכם לקוראה, אם במהלך המסע תראו תמונה יפה - צלמו אותה כדי להראות לאחרים, אם תמצאו כי הלכתם לאיבוד, אני אהיה שם כדי לעצור לכם למצוא את הדרך החוצה. לבסוף, נראה שבדיוק כמו שכל אחד יכול לקרוא יצירת מופת, כך גם כל אחד יכול לכתוב עליה. במילים אחרות נלמד להפוך את המסע למסה.

בסוף התהליך תזכו להיכרות עם מגוון יצירות מופת מספרות העולם, לרווח הטהור שזוכים לו אלה שקראו את היצירות האלה, ולכלים ותובנות שיעזרו לכם להמשיך את מסע הקריאה הזה הרבה אחרי שהסדנא תסתיים.

.

תום בייקין-אוחיון הוא יוצר, חוקר ספרות ומרצה ירושלמי המפיק אירועים ופרוייקטים ספרותיים בעיר, בניהם: "ארכיאולוגיה של סוף העולם" (סדרת הרצאות בשיתוף עם "מקום לשירה"), "ירושלים החדשה - בין אוטופיה לדיסטופיה" (פרויקט ספרותי ייחודי בשיתוף שחר גבאי ובית אורי צבי), כמו גם שיתופי פעולה שונים עם גופים כ"רדיו מרכז העיר", "המפעל", "עונת התרבות", "בית הספר לאמנויות המילה", "בית ריק" ועוד

tom-4
_dsc6111
tom-2
tom-6
tom-5
tom-3

שִׁירַת הַבַּרְבּוּר | תום בייקין-אוחיון

אֲנַחְנוּ הַבַּרְבּוּר,
שֶׁמְּצַיֵּר אֶת הַנּוֹף שֶׁל הָאֲגַם בּוֹ הוּא שׂוֹחֶה.
לֹא הָאִידְיוֹט שֶׁיּוֹשֵׁב וּמִשְׁתַּזֵּף שָׁם
בַּנֹּפֶשׁ שֶׁהוּא קָנָה בִּמְחִיר מֻפְקָע.

 

אֲנַחְנוּ הַבַּרְבּוּר,
שֶׁיָּכֹל לִנְדֹּד בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים,
עַד שֶׁיִּבְחַר הֵיכָן לְהַנִּיחַ אֶת רַגְלָיו.
לֹא הַטִּפֵּשׁ שֶׁמַּבִּיט מֵהַחַלּוֹן וְרוֹאֶה בַּרְבּוּרִים,
וּמַעֲלֶה אֶת מְחִיר הַשְּׂכִירוּת.

 

לֹא קוֹנִים בַּרְבּוּר,
קוֹנִים דִּירָה שֶׁמַּשְׁקִיפָה אֵלָיו,
אוֹ מְבַקָּרִים בִּמְקוֹמוֹת
שֶׁיֵּשׁ שְׁמוּעוֹת שֶׁהוּא עָלוּל שָׁם לְהוֹפִיעַ.

 

וְאִם תַּחְשֹׁב,
אוּלַי זֶה טוֹב קְצָת לִפְעָמִים
לִרְאוֹת אֵיךְ עִיר בְּלִי אָמָּנִים
תּוּכַל לִסְלֹל לִי אֶת הַדֶּרֶךְ לַפִּסְגָּה.

 

אָז לֹא הֵבַנְתָּ אֶת הַקֶּטַע
הָאָמָּנוּת בִּכְלָל לֹא מֵתָה,
הִיא פָּשׁוּט הָפְכָה גְּבוֹהָה קְצָת בִּשְׁבִילְךָ.

 

כִּי הִיא בְּדִיּוּק אוֹתוֹ בַּרְבּוּר
מֵהַסִּפּוּר וְהַצִּיּוּר הַמְּפֻרְסָם,
שֶׁאִם הָיָה לְךָ קְצָת יֶדַע
הָיִיתָ תּוֹפֵס שֶׁאַתָּה לֶדָה
וְסוֹתֵם תַּ'פֶּה בְּשֶׁקֶט וְאוֹמֵר תּוֹדָה.